1. אני מבקש להזהיר מראש: אתם הולכים לסיים את קריאת הטור הזה עם תחושה לא נעימה. מלוכלכת כזאת. אפילו מייאשת. מצטער, השבוע לא תמצאו בעמוד הזה רוממות רוח. אבל אתם יודעים, לא חסרים בימים אלה מקורות שאפשר לשאוב מהם גדלות (כמעט כתבתי "לא אלמן ישראל…"). הו, כמה לא חסרים. למעשה, רק מהדברים ששמעתי בראיונות שנתנה הדס לוינשטרן, אלמנתו של אלישע הי"ד, מאז הטור עליה בשבוע שעבר – אני יכול לכתוב עוד טור שלם נוסף (עשו לעצמכם טובה וחפשו בגוגל את הריאיון שלה אחרי השבעה תחת הכותרת "זו תוכנית הפעולה של משפחת לוינשטרן"). ואני יכול למלא עוד טור שלם, או שניים אפילו, מעוד שיחות מעמיקות ששמעתי מהרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ההסדר ירוחם, שלמרבה הזוועה איבד עוד שני תלמידים, מאז הטור כאן עליו לפני שבועיים. מסתובבים בינינו כל כך הרבה אנשים מעוררי השראה. גיבורי רוח, גלויים ונסתרים.

נו, אז למה ללכלך? למה לדכדך? אנסה לומר את זה ברגישות: הסיבה שאני רואה לעצמי חובה לכתוב את הטור הזה, היא הקריאה החוזרת ונשנית, של כל כך הרבה משפחות שכולות שאומרות לנו: עזבו את המחלוקת. אל תעסקו בפירוד. כולנו עם אחד.

קודם כול, הם צודקים. עם ישראל מאוחד יותר מאי פעם. עם ישראל חוזר אל הזהות שלו יותר מאי פעם. אבל דווקא בגלל זה, אסור להיות שבויים בקונספציה. לפעמים כדאי להקשיב לתצפיתניות. ממש בימים אלה יש אנשים עם הרבה מאוד שנאה, הרבה מאוד כסף מקרנות זרות, הרבה מאוד משרדי פרסום (והרבה מאוד תקשורת אוהדת שעובדת בשבילם בחינם), שעמלים במלוא המרץ על הפילוג הבא. הם ממש עובדים בזה. כי אין דבר שמאיים עליהם יותר מהאחדות הזאת של עם ישראל בימים אלה, שכל כך מרגשת אתכם.

בעצם, יש דבר אחד שיותר מאיים עליהם: הציונות הדתית. כן, אותו מגזר שמשלם את המחיר הכבד ביותר, הרבה מעבר לשיעורו באוכלוסייה. מגזר שנפגש כבר חודשיים וחצי על בסיס קבוע, פעם בכמה ימים, ולפעמים כמה פעמים ביום, בהר הרצל. מגזר שפותח את הסלולרי בכל בוקר בחשש, לפני תפילת שחרית, כי הוא יודע כמה גדול הסיכוי שהוא יכיר אישית את ההותר לפרסום היומי. ואם לא אותו עצמו, אז את אחותו, או את גיסו, או את החותן שלו. חוק הדתיים השכולים.

2. האירוע הזה התקיים ביום שלישי שעבר בחיפה. נחשפתי אליו בדיווח של כתב התחקירים של ערוץ 14, ישי פרידמן. מה שגרם לי ללכת אל התיעוד המלא היו לא הטקסטים המזעזעים שאמר שם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, אלא הרקע, התפאורה, לדיבורי השנאה: ארון קודש מוזהב, שעל גבו חקוקות אבני החושן, שמסמלות כידוע את 12 שבטי י-ה. איזה בית כנסת בארץ מסוגל לארח בין כתליו אירוע כזה שכולו שנאה והסתה?

אז נעים מאוד. קהילת "אור חדש", בית הכנסת של המרכז ליהדות מתקדמת בחיפה. "תודה שבאתם, וכרגיל תודה לצוות המקומי של בית הכנסת הרפורמי", פותח המארגן את הערב.

מעניין, על כל כך הרבה דברים טובים ביהדות ויתרו הרפורמים, דווקא את הטקס של "פותחים בכבוד אכסניה" בדרשות שלהם הם הקפידו להשאיר.

"מילה לגבי הבית כנסת: אני חושב שכמו שאנחנו 'המפגינים הנוראים' הצלחנו להחזיר לעצמנו את הדגל, שפעם מי שהניף דגל זה היה רק מהימין, כי לשמאל היה אסור להניף דגל, והנה החזרנו לעצמנו את הדגל, אז ככה אנחנו גם מחזירים לעצמנו עוד כמה דברים. יש כאלה שמחליטים מיהו יהודי, אז אנחנו מנכסים את היהדות בחזרה לעצמנו". וכאן הוא הפנה את פניו לארון הקודש המפואר, ואמר: "ודווקא לקיים דיון כזה, כשיש ספר תורה מאחורינו, אני חושב שיש פה אמירה מאוד חשובה לגבי היהדות שלנו. אז אני רוצה להזמין את נעמה המארחת והרבה של המקום להגיד כמה מילים, ואחרי זה אנחנו נתחיל".

3. אל הבימה עולה אישה עם חיוך וכיפה בוכרית. קוראים לה הרבה נעמה דפני־קלן. "תודה לכל המתנדבים ולכל הצוות שמארגן כאן. 'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי?'. שיר למעלות, זה כשאנחנו עומדים לעלות במדרגות, ואנחנו מרגישים במצוקה איומה. מי ששואל מאיפה תגיע העזרה – ולמרבה הצער אנחנו יודעים שהתשובה היא לא תמיד מיידית – הוא אדם שנמצא במצוקה קיומית אדירה. ומזמור התהילים בא ומסביר לנו מה צריך לעשות: 'אשא עיניי!'. שימו לב שזה אל ההרים. רק בפסוק הבא אלוקים יגיע. כי כשאנחנו בעומק, אז קל להסתכל למטה. והקריאה, הקריאה הדתית, הקריאה האנושית, הקריאה האופטימית, היא דווקא להרים את העיניים ולהסתכל רחוק. כי אם נמשיך להסתכל קרוב – לא נדע לאן אנחנו צריכים להגיע. והערב הזה מתחיל סדרה של מפגשי 'אשא עיניי אל ההרים'. לא עם הראש ברצפה, אלא עם היכולת להסתכל קדימה ולחשוב ולתכנן ולהתלבט ולהרחיק ראות. ולראות את האופק. כי אם לא נדע לאן אנחנו רוצים להגיע, אז הרי ודאי שלא נצליח להגיע לשם… אז תודה לכל מי שנמצאים כאן הערב. הם מוכנים להרחיק ראות בלי לפחד – ושנצליח".

הקהל מוחא כפיים, וערב 'אשא עיניי אל ההרים' יוצא לדרך. מכאן הוא יעלה לפסגות של יהירות, בורות, דורסנות, פחד מהאחר, ובעיקר שנאה. כמה שנאה.

4. אל הבמה עולים משתתפי הפאנל: דן חלוץ, כבר אמרנו, ולצידו שניים: חבר הכנסת רם בן־ברק מיש עתיד, לשעבר סגן ראש המוסד, ופרופ' ענת פרוינד, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. מארגני הערב הם אנשי "מחאת העם בחיפה".

אני תוהה, איך צריך לקרוא את השם היומרני שלהם? כלומר: את מי הם מייצגים? את מחאת כל העם? או את העם בחיפה? מעיון בדף הפייסבוק שלהם אני מבין שאולי לא כדאי לי לזלזל ביכולות שלהם. אם הבנתי נכון, הם אלו שפוצצו את התפילה ביום כיפור באוהל התפילה בצומת חורב בעיר. "לא תהיה הפרדה מגדרית והדרת נשים בחיפה. הגיעו עם דגלי ישראל, דגלי גאווה, חולצות מחאה", הם כתבו בפוסט שפרסמו בעיצומו של היום הקדוש.

אחר כך הגיעו העדכונים על ההפגנות במוצאי שמחת תורה מול ההקפות השניות בהפרדה. ואז פרצה המלחמה. דף הפייסבוק הפעיל שלהם הפך למטה מאורגן היטב שגייס עזרה לחיילים ולתושבי הדרום כחלק מפעילות 'חופשי בארצנו'. אבל מהר מאוד הוא חזר לגייס שנאה והפחדה בכמויות שספק אם יש בגני התערוכה מחסן לוגיסטי שיכול להכיל.

"המלחמות לכאורה תמיד מוציאות מעם ישראל תקווה גדולה לעתיד אחר", פותח המנחה, איתי לנדסברג, לשעבר מנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון. "ובכל זאת לאן הולכים מכאן? יש אנשים שמאשימים דווקא את מי שהתנגדו לתהליך הזה שקרה פה בשנה האחרונה של ההפיכה המשפטית. דווקא אותם. אנחנו רואים קולות שקוראים חזרה להתיישב בעזה. אנחנו רואים קולות שתוקפים אפילו את משפחות החטופים".

5. חלוץ פותח בפצצה. אין צורך בוועדת חקירה. הוא כבר הקים אותה והגיע למסקנות. להלן: "קונספציה חזקה מימין חלחלה למטה עד אחרון המפקדים, והיא זו שעיוורה את המערכת בין היתר ואת כל האורות האדומים שדלקו. אני חושב שלא צריך ועדת חקירה. בכלל לא צריך. ממש לא צריך. ביבי מאוד רוצה ועדת חקירה, כי זה נותן לו אורך נשימה. ולכן אנחנו לא צריכים בכלל לשאת את שם ועדת החקירה כדבר מוביל. מה צריך עוד לחקור? אנשי הצבא כבר הודיעו, ראש השב"כ כבר הודיע, שהם יעשו את המעשה המתבקש. הם נושאים באחריות מלאה. וכמו שאני מתרגם את אחריותם, הם יקומו וילכו בגמר התחקירים המקצועיים. היחיד שלא לקח עדיין אחריות ולא אמר את האמירה הזו זה האחד".

אני תוהה מה גורם לחלוץ לדבר באופן מופקר כזה על חקירת מחדלי המלחמה. איזה ישראלי, מימין או משמאל, לא רוצה שהמחדלים ייחקרו עד תום? הרי איך נדע איך לנהוג בעתיד? איך לא לנהוג בעתיד? אז מה מניע את חלוץ לדבר ככה? אולי מעורבת בזה גם הטראומה האישית שלו מוועדת וינוגרד ומהמסקנות הקשות שלה עליו? או בעצם עזבו וינוגרד, הרי ועדה אמיתית אמורה לזמן גם את רמטכ"ל ההתנתקות, לא? (פתאום אני נזכר בחננאל דיין, החייל המצטיין, שלא היה מסוגל ללחוץ לו את היד).

חלוץ לא נותן לי לשקוע יותר מדי במחשבות על העבר. פניו לעתיד: "תראו, צר לי לקלקל את המסיבה, מה שנקרא, של המלחמה. 'תמונת הניצחון' לא תהיה בה. כי התמונה היא 'תמונת הפסד' של 1,300 הרוגים, של 240 חטופים, מתוכם הוחזרו מי שהוחזרו, ושל בוקה ומבולקה, 200 אלף פליטים בארצם, אלה דברים שלא קרו לנו מעולם. מעולם".

6. ה' ישמור. איך האיש הזה מדבר בזמן מלחמה? אף אחד לא חושב שלא חטפנו מכה אדירה, חסרת תקדים, בשמחת תורה, אבל "תמונת הפסד"? מי מרשה לעצמו לדבר ככה? ועוד רמטכ"ל לשעבר? הוא רוצה להיות כותרת ראשית בערוצי חמאס?

אבל רגע, יש המשך אופטימי: "תמונת הניצחון שלי תהיה כשראש הממשלה הזה יצעד החוצה. זאת תמונת הניצחון. אין בלתה. ולזה אנחנו צריכים לכוון את כל הקהל הזה ועוד מיליונים במדינת ישראל. להשיג את תמונת הניצחון הזו". הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. אני לא יודע אפילו אם בלהט השנאה הם שמו לב, איך חלוץ בעצם מתכתב עם תמונת הניצחון שלה מייחלים מיליוני ישראלים בימים אלה באשר למנהיג חמאס. הוא הרי לא מדבר על נתניהו שמודיע על התפטרותו. ובטח לא על נתניהו שיודח בבחירות. הוא מדבר על זה שראש הממשלה "יצעד החוצה", משל היה סינוואר בבונקר שלו.

אפרופו סינוואר: לא זכור לי ששמו בכלל הוזכר בדיון. גם על החמאס לא דיברו כמעט. טוב, מה יש לדבר על החמאס כשהמשיחיים על הגדרות?

7. המיקרופון עובר לחבר הכנסת רם בן־ברק. אני חייב להודות ששפת הגוף שלו משדרת נועם הליכות. טוב, בהשוואה להבעה של חלוץ, כולם נראים שם דובוני אכפת לי. אבל אז הוא מתחיל לדבר, והטקסטים שלו פחות נועם הליכות: "אנחנו כמדינה נלקחנו בני ערובה בידי אדם שהוא גם נוכל, הוא גם מושחת, הוא גם שקרן, והוא גם שחקן יוצא מן הכלל שיודע לעשות קהל מסוים לכמעט עיוור אחריו בכל מיני דרכים… אנחנו נפיל אותו. אנחנו בסוף נפיל אותו מפני שהעם הזה… או שנהיה מדינה נורמלית ליברלית שוחרת שלום ובטוחה בעצמה, או שנהיה מדינה משיחית, מדינת הלכה שמורכבת מחרדים ומכל מיני פנטזיונרים שיובילו לחורבן של המדינה הזאת בלי שום ספק. זה בידיים שלנו. זה בידיים שלנו… ואת המחאה הזאת שהייתה לפני, אנחנו עכשיו ממשיכים, יצטרכו להמשיך ביתר שאת מיד אחרי, עד שנצליח להפיל אותו, ובסוף נפיל אותו".

הקהל אהב. הוא מוחא כפיים. חצי שעה קודם לכן נודע על נפילתו של עוד פנטזיונר משיחי, רס"ל במיל' מעוז פניגשטיין הי"ד, לוחם בגדוד 7008, נשוי ואב לתינוקת, תושב מאחז שליד סוסיא. וכאן דנים איך הופכים את המדינה ל"נורמלית", נטולת טיפוסים כאלה ש"יובילה לחורבנה בלי שום ספק".

8. המראיין לנדסברג פונה שוב לחלוץ: "אני מוכרח לשאול: אתה בלי מדים עכשיו, במשך השנה האחרונה היית ממובילי המחאה. אם אתה מסתכל על החברה האזרחית עכשיו, האם אתה רואה קשר ישיר בין השנה הזאת וההפיכה המשטרית, לבין מה שקרה בשביעי באוקטובר? לא רק בתחום הצבאי, אני אומר, גם בתחום שדיברנו עליו כרגע".

חלוץ מיד יענה לשאלה הזו, אבל לפני זה חשוב לו להביע מחאה על חצי משפט שאמרה פרופ' פרוינד, ממנו היה עלול להתקבל הרושם כאילו בעקבות המלחמה יש איזו אחדות. "אני קודם כול רוצה להתחיל בזה שאני לא מקבל שהמציאות היום השתנתה ויש אחדות. זה הכול וירטואלי, זה קשקוש".

מחיאות כפיים.

"אין שום אחדות. החיילים מאוחדים לטובת המשימה. הם נלחמים על מדינת ישראל, על הבית שלהם ועל המשפחות שלהם. הם לא נלחמים בגלל ביבי ולא בשביל ביבי, ולא אם יש אחדות או אין אחדות. אני גם לא רואה את עצמי מתאחד – אני אומר את זה לכל מי שמוכן לשמוע – אני לא מתאחד עם החרדים ואני לא מתאחד עם סמוטריץ' ועם בן־גביר, הם לא אחים שלי. ואני לא מוכן שהם יהיו אחים שלי. ואני אעשה כל מאמץ לשים אותם בצל, באיזה צל אני עוד לא יודע…".

מחיאות כפיים סוערות.

9. אני קוטע את חלוץ באמצע דברי הבלע כדי להגיד כאן משהו חשוב: הרבה פעמים יש סערות רשת בגלל ציוץ קיצוני כזה או אחר של אדם שאת שמו אני שומע לראשונה. זה לא מעניין. זה לא חשוב. אבל האירוע הזה של קול הרעם מחיפה הוא לא איזוטרי. קודם כול משתתפים בו שלושה אנשים די חשובים: רמטכ"ל לשעבר, סגן ראש מוסד לשעבר ועד לפני רגע יושב ראש ועדת החוץ והביטחון וחבר כנסת בהווה, ואשת אקדמיה בכירה. אבל זה מעבר לזה: תגובות הקהל המתורבת, הערות המראיין (נציג בכיר לשעבר של רשות השידור, שבמשך עשרות שנים אנשים כמוהו הנדסו בלעדית את התודעה של מדינה שלמה, ומכספי המיסים של מדינה שלמה), ובעיקר התוכניות האופרטיביות שעליהן מדבר חלוץ. הרי הוא לא רק לשעבר. בימים אלה הוא חלק מראשי מחאה ענקית שהבעירה את המדינה בשנה שעברה. שהוציאה עשרות אלפים לרחובות. שארגנה איומי סרבנות. שגרמה ליריקות על חרדים ועל נשים עם כיסויי ראש ברחובות תל אביב (מדהים כמה נשים כאלה, שנראות בדיוק כמו אלה שספגו את הקללות בגוש דן בגלל קמפיין 'סיפורה של שפחה', מתגלות במלחמה כדמויות מופת) וכמובן לכל מה שראינו במנייני יום הכיפורים. ולכל זה הוא חולם להחזיר את המדינה, וביתר שאת, אחרי המלחמה. בעצם, תוך כדי המלחמה. האם לא כדאי שנדע את זה? שלצד דיבורי האחדות החשובים, נסמן ונבודד את "אויבי האחדות"?

10. אמרתי שיש כוונה לחזור לאותה מחאה. לא בדיוק. יש ניואנסים. "תראו, המאבק יש לו שתי פאזות, וצריך להפריד ביניהן", מסביר חלוץ. "פאזה אחת היא עד השישה באוקטובר, ופאזה השנייה היא מהשבעה באוקטובר. עד השישה באוקטובר נלחמנו בדבר אחד: ברפורמה או במהפכה המשטרית. והצלחנו. שום חוק אמיתי לא קרה. ואנחנו מחכים שאסתר חיות תפסוק את שני פסקי הדין שלה בקרוב מאוד, עד מחצית ינואר היא צריכה להוציא את פסקי הדין מתחת ידה. אני מעריך שלפחות אחד מהם יהיה כנגד ראש הממשלה. עם שני המקרים האלה, זה פותח כמה פתחים חדשים. למשל ערעור על מינויו של בן גביר… יש תוכנית עבודה להמשך. תוכנית העבודה הזאת בנויה מכמה תרחישים שצריכים להתממש".

המראיין לא מוותר. חלוץ לא מספיק מפורש בשבילו. "איך מעבירים את המסר הזה לציבור שיצא לרחובות ויבין?", הוא שואל.

וחלוץ מתקן: "לא לרחובות, אנחנו נצא לרחוב אחד: לרחוב קפלן בירושלים. לא בתל אביב. רחוב קפלן בירושלים, מספר אחד. זה מול הכנסת. לשם צריך לצאת. צריכים לבוא לשם מיליון אנשים. תיקנו אוהלים, קיטבגים ומנות קרב. ולבוא לשם ולהתבצר שם עד מתי עד שהם זזים. וזה ייפול בסוף. זה ייפול, כי אנחנו חייבים להיות נחושים. אם לא נהיה נחושים, אז אנחנו נשקע ביגון המצולה והתוגה ואני לא יודע מה, ונהיה עצובים… אנחנו מדברים על מאבק על עתידה של מדינת ישראל. כן מדינה לא מדינה. זה ממש שחור ולבן. ואם אנחנו נאבקים על מדינת ישראל, אז אנחנו צריכים להיות מוכנים להקריב הרבה אם המדינה חשובה לנו".

ושימו לב למשפט המדהים הבא: "עכשיו, זה יהיה מאבק קשה, ואם נצליח יכול להיות שעוד יישפך דם ברחובות, גם את זה ניקח בחשבון, כי הפלנגות של בן גביר כבר חמושות ('מיליציות!', צועק מישהו מהקהל). אבל אנחנו לא יכולים להרים ידיים בגלל העובדות האלה. אתם לא יכולים להרים ידיים. ואני אומר עוד פעם, צריך לשדר את המסר הזה והנחישות הזו. כל אחד צריך לדבר עם עשרה אנשים ולהעביר להם את אותו מסר. והעשרה האלה ידברו כל אחד עם עוד עשרה ויעבירו את המסר הזה. אנחנו צריכים להיות ערוכים למערכה – אני לא קורא לזה 'מלחמה', כי בתוך מדינה אנחנו לא רוצים לעשות מלחמות – אבל למערכה לא קלה, ואני מקווה שהיא קצרה".

וואו. חתיכת כהן משוח מלחמה החלוץ הזה. סליחה, משוח מערכה. מוזר שהוא, או לפחות הרבה עם הכיפה הבוכרית, לא מביאים את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים: "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו".

11. שלב השאלות מהקהל הגיע. וזה היה הקטע הכי מפחיד. הם הרבה יותר קיצוניים מחלוץ. תקשיבו למקבץ שאלות:

"בלי שנפעיל איזשהו לחץ כלכלי ואת ההסתדרות איתנו, אני לא חושבת שיהיה פה איזשהו מהלך שיתקדם", מסכמת היטב אישה מהקהל, "אני חושבת שעם כל זה שיצאנו לרחובות והפסקנו את העבודה שלנו והיינו מסורים ל־40 שבועות שטרם המלחמה – אחרי 'ליל גלנט' ההסתדרות הפסיקה את העבודה וזה עשה איזשהו משבר. איזה מהלכים אתם עושים כדי להפסיק את המשק? לעשות את הקטסטרופה הזאת, שתביא למהלך שיגרום לזה שהם יצאו וייפלו? כי בדרך של לחפש את השישים ואחד זה יהיה קשה. אולי הדרך הזו תהיה הנכונה יותר?".

חלוץ: "המחאה, אין מחאה דרך אגב, המילה 'מחאה' כבר פאסה, זה מאבק במינימום, וזה יותר מזה במקסימום. כן, עובדים גם על העניין של השבתה. יש מי שמטפלים בזה. צריך לבנות את זה. צריך לזכור שיושב ראש ההסתדרות לא יכול לקפוץ כל פעם שאומרים 'תשבית' ולעשות את זה. הוא צריך סיבות מאוד חזקות, הוא צריך סיבות שמצדיקות להשבית את המשק מנקודת מבטו. צריך לזכור שביושב ראש ההסתדרות תומכים 50 אחוז חברי ליכוד וחמישים אחוז חברי לא ליכוד. לכן זה לא דבר פשוט. הפתרון הוא פשוט, הביצוע שלו הוא מאוד מורכב. אנחנו עובדים על זה מולו, מול אחרים, ואני מקווה שכל הכוחות האלה ביחד יתאגדו ליום הפקודה".

12. ועוד שאלה מעניינת. שימו לב לניסוח: "אני רוצה לשאול בהמשך למשפט של מפקדי לשעבר חלוץ, שאמר: אני לא מתאחד. אין, אין אחדות. אני לא מתאחד לא עם החרדים, ואני לא מתאחד עם משיחיים. ואני מזדהה עם זה במאה אחוז. קולגה שלי לעבודה, בחור טוב, בחור דתי אבל בחור טוב באמת, והוא אומר: הכול בסדר, ואנחנו באחדות. אני שואל: איך אפשר? איך אנחנו נוכל כציבור לבוא וליצור את החברה שאנחנו רוצים שתהיה עם החלקים הטובים? הבחור הטוב הזה אומר: הכול בסדר והכול ימשיך ואנחנו נמשיך. ובעצם נמשיך להיות 'חמורו של משיח' שלו. השאלה איך נוכל לבנות חברה ביחד כשאפילו המרכיבים הטובים בה, הם אומרים 'הכול בסדר והכול ימשיך כמו שהיה קודם?'".

אתם קולטים? כבר יש לו דתי חביב בעבודה ("בחור דתי אבל בחור טוב באמת") שמנסה לדבר איתו קצת על אחדות בימים אלה, אבל הוא בטוח שהדתי רואה אותו כ"חמורו של משיח", ולכן הוא בא לחלוץ עם שאלת רב מסובכת (מסוג השאלות ששואלים בדרך כלל את הרב זילברשטיין), איך להתייחס לדתיים הנחמדים האלה. זה מדהים. הוא עובד איתו, הוא מחבב אותו, אבל הוא עבר שטיפת מוח והנדסת תודעה שגורמת לו לפחד אפילו ממי שהוא מכיר מפינת הקפה.

וחלוץ פוסק: "אני מציע קודם כול שנמחק את המושגים ימין ושמאל ונתחיל להשתמש בפשיסטים מול ליברלים, זה דבר אחד".

מחיאות כפיים.

"כי כל מדינת ישראל זזה טיפה ימינה בעקבות האירועים. לכן זאת טרמינולוגיה לא נכונה, והיא עובדת לטובת הרודן… אנחנו חייבים שיקרו כמה אירועים נוספים, למשל שהרשימה הממלכתית תעזוב את הממשלה הזו. זה יהיה טריגר. כמו גלנט למשל. לא באותה עוצמה, אבל זה סוג של טריגר כמו זה. שהמלחמה תשנה את עצימותה. תראו, הסנטימנט הציבורי על בסיס כל הסקרים שאנחנו עושים לא נמצא בלצאת לרחובות עכשיו. כשכל יום קוברים שלושה־ארבעה חיילים, כשיש משפחות של חטופים, כשיש משפחות של נרצחים, כשיש 200 אלף מפונים, הראש שלהם הוא ביומיום. אז אנחנו צריכים להבין את זה ולא לקפוץ עכשיו בראש חוצות ולעשות מהומת אלוקים, שלא תשיג תוצאה".

13. קם אדם בן שבעים בערך: "בתקופת המחאה היה אחד המנהיגים, חבר מוכר, אהוד ברק, שרמז שאולי הגיע הזמן לעשות 'מהפכה', ואני שואל: אני לא סומך על הפוליטיקאים. כי כל זמן שיש לו 60 ומשהו, לך תדע. אני שואל: נו, איפה אתם?!".

"מרי אזרחי, אתה מתכוון?", מתקן המראיין.

"יותר ממרי אזרחי. להפיל אותו בכוח".

רם בן־ברק מנסה להרגיע, אבל תשמעו באילו נימוקים: "אני לא חושב שיכולה להיות במדינת ישראל הפיכה. אנחנו מדינה דמוקרטית ליברלית, שהצבא שלה הוא צבא העם. הוא לא צבא מקצועי. יש שם מכל הסוגים, זה פשוט בלתי אפשרי. תפסיקו לחלום על זה. וטוב שככה. אנחנו גם לא רוצים. הפיכות זה כמו מלחמות. אתה יודע איך הן מתחילות, אתה לא יודע איך הן נגמרות. הן נגמרות בדרך כלל ברודן חדש".

הבנתם? מי יודע איזה רודן יקום אחרי נתניהו?

14. בנימה דמוקרטית זאת הערב ננעל. אבל רגע לפני, המארגן אומר: "שנייה לפני שאתם קמים, שנייה, דן, סיכמנו שאתה אומר לכולם להגיע לקיסריה בשבת".

וחלוץ נוטל שוב את המיקרופון: "קיסריה וירושלים ותל אביב וחיפה הן מוקדים שנועדו לשמר את הגחלת עד ללהבה הגדולה. וכמה מכם שיכולים לבוא – שיבואו. זה חשוב בשביל שנדע שלא נעצרנו. אנחנו יודעים שהכמות של הנוכחים תהיה יותר קטנה, באופן טבעי, אבל מי שיכול – שיבוא. חשוב שהגחלת הזאת תישמר. אז רבותיי, יום שבת בחמש אנחנו בצעדה מהאודיטוריום לחורב".

זהו. עכשיו האירוע באמת הסתיים. חברי הפאנל קמים ממקומם, הפריים של המצלמה שהיה ממוקד לאורך כל הערב בשולחן הדוברים נפתח, ואני רואה שמעל ארון הקודש המפואר יש כיתוב גדול: "באורך נראה אור".